כילד, היתה לי חולשה ללימונים מתוקים.
באותם ימים זה היה פרי שאי אפשר היה להשיג בחנויות, ולמעשה הדרך היחידה שלי להגיע אליו הייתה עץ אחד בודד בגינה פרטית, שעברתי לידו מדי יום בדרך לבית הספר.
מדי כמה חודשים הדחף היה מנצח: הייתי נכנס בשקט לחצר, קוטף כמה לימונים, ואוכל. מיד אחר כך היו מתחילים ייסורי מצפון קשים על זה שלקחתי משהו שלא שלי. הייתי מיוסר מזה שבועות, אבל כשהעונה הייתה חוזרת – הייתי עושה את זה שוב.
השנים עברו. למדתי אדריכלות, ובפועל כבר מעל עשרים שנה שאני עובד כאדריכל נוף.
במסגרת העבודה תכננתי את המרחב הציבורי בשכונת ביצרון בתל אביב. הרעיון התכנוני היה ליצור גריד של עצי הדר, כהומאז' למטעים והפרדסים שכיסו את האזור לפני שהעיר נבנתה, כשלצידם שורת ברושים שיזכירו את שוברי הרוח שהיו נוטעים בין השדות. כשהגעתי לשלב של בחירת זני העצים, נזכרתי בסיפור הילדות שלי.
במקום הבחירות השגרתיות, קבעתי בתוכנית שתילה של 15 עצי לימון מתוק.
העצים הושמו במרחב הציבורי הפתוח כדי שכל ילד שיעבור שם בדרך מבית הספר וירצה לימון מתוק, יוכל פשוט לקטוף ולאכול – חופשי, במרחב הגלוי, ובלי שום ייסורי מצפון.
כבר עברו עשרים שנה. מאז ביקרתי לא פעם את העצים האלו, וקטפתי לימונים מתוקים מתוקים.